חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה–1975, מגדיר תאונת דרכים כאירוע שבו נגרם נזק גוף כתוצאה משימוש ברכב מנועי. הגדרה זו רחבה יותר ממה שנדמה במבט ראשון — היא כוללת לא רק התנגשויות ישירות, אלא גם פגיעות הנגרמות מפתיחת דלת רכב, מנפילה בעת עלייה לאוטובוס, ומאירועים נוספים המתרחשים בקשר לשימוש ברכב.
היתרון המרכזי של תביעות לפי חוק הפלת"ד הוא עיקרון האחריות המוחלטת: ברגע שהמקרה נכנס תחת הגדרת תאונת דרכים בחוק, חברת הביטוח חייבת לפצות את הנפגע על נזקיו - בלי קשר לשאלה מי גרם לתאונה. עיקרון זה מייתר את ההתדיינות הארוכה סביב שאלת האשם, ומאפשר למקד את כל המאמץ המשפטי בשאלה היחידה שבאמת חשובה לנפגע: מה הנזק שנגרם - וכמה הפיצוי שמגיע לו.
היתרון הזה שמור כמעט לכל מי שנפגע בתאונת דרכים - לא רק לנהג. החוק מכיר במגוון רחב של נפגעים: הנהג עצמו, הנוסעים ברכב, הולכי רגל שנפגעו מהרכב, רוכבי אופניים, רוכבי קורקינטים חשמליים, ואפילו אדם שנפגע בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו. גם הנהג שגרם לתאונה זכאי לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו, מחברת הביטוח של הרכב שבו נסע.
מקור הפיצוי בתביעות פלת"ד הוא, ככלל, חברת הביטוח שביטחה את הרכב המעורב בתאונה בביטוח חובה. החוק מטיל חובה על כל בעל רכב מנועי להחזיק בביטוח חובה תקף - וזו הרשת הביטחונית שדואגת שלכל נפגע יהיה גורם שיפצה אותו. אבל מה קורה אם הנהג שפגע בכם נמלט מהמקום, או שלא היה לו ביטוח חובה תקף? גם כאן החוק לא משאיר אתכם לבד: במקרים אלו פועלת קרן הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ("קרנית") - גוף סטטוטורי שתפקידו לפצות את הנפגעים שנותרו ללא חברת ביטוח שניתן לתבוע ממנה. כך מובטח שלכל נפגע תאונות דרכים יהיה מקור פיצוי, גם בנסיבות הקשות ביותר.
חשוב להבין: עיקרון האחריות המוחלטת פותר את שאלת האחריות - אבל הוא לא פותר את שאלת הפיצוי. שם, בשאלת גובה הפיצוי, מתחיל הקרב האמיתי. חברות הביטוח הן גופים עסקיים שמטרתם להפחית את הסכומים שהן משלמות. הן יערערו על אחוזי הנכות שנקבעו לכם, יטענו שהפסד ההשתכרות נמוך ממה שאתם דורשים, יפקפקו בצורך שלכם בעזרת הזולת, ויילחמו על כל ראש נזק וכל שקל. ייצוג משפטי מקצועי הוא ההבדל בין פיצוי מינימלי שמתאים לחברת הביטוח - לבין פיצוי מלא שמשקף באמת את הנזק שנגרם לכם.